פני המפלגה או פני המנהיג: פרסונליזציה פוליטית בפייסבוק, ישראל במבט השוואתי
האם בישראל המנהיגים מאפילים על מפלגותיהם בכל הנוגע לפעילות ברשתות החברתיות? המאמר בוחן את תופעת הפרסונליזציה בפייסבוק במבט השוואתי.
בבוקר 26 בפברואר 2017 גילו העיתונאים האמריקאים שהנשיא הנבחר החדש, דונלד טראמפ, לא ישתתף בארוחה המסורתית שעורך הבית הלבן לכתבים כמדי שנה בשנה, מסורת שהחלה לפני כמעט עשור. למרות היותה חסרת תקדים, החלק המעניין יותר בהצהרה זו הוא האופן שבו הועברה לעיתונאים – דרך הרשת החברתית טוויטר. בכך בחר הנשיא לעקוף את דרך העברת המסרים המסורתית בין הבית הלבן לגורמי התקשורת, אף שהמסר נועד בעיקר להם. שימושו של טראמפ בטוויטר ליווה אותו לאורך כל קמפיין הבחירות שלו, אבל הדבר אינו חריג. הוא חלק מהשינויים בדרכי ההתקשרות של הפוליטיקאים עם גורמי התקשורת ועם הציבור. בשני העשורים האחרונים רשת האינטרנט תופסת חלק מרכזי יותר בחיינו. החשיבות והרלוונטיות שלה לחברה, לכלכלה ולפוליטיקה, מתגברות. הזירה האינטרנטית הופכת למקור המידע הפוליטי העיקרי של האזרחים ולזירה העיקרית לפעילות פוליטית של שחקנים שונים. בתחילה נעשה השימוש הפוליטי באינטרנט בעיקר דרך אתרים סטטיים שאפשרו תקשורת חד-כיוונית להעברת מידע מהמפלגות לבוחרים. החל באמצע העשור הקודם מפלגות, פוליטיקאים ואזרחים מאמצים את השימוש ברשתות החברתיות למיניהן (פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, מייספייס), שבהן ישנה תקשורת דו-כיוונית ואינטראקציה בין משתמשים (בוחרים פוטנציאלים) למפלגות או לפוליטיקאים.
בד בבד עם התגברות השימוש הפוליטי באינטרנט התפתח דפוס נוסף: פרסונליזציה של הפוליטיקה. מדובר בתהליך שבו משקלו של השחקן הפוליטי היחיד עולה וחשיבות המפלגה דועכת (Rahat and Sheafer, 2007). תופעה זו, שהחלה בעידן שקודם הרשתות החברתיות, באה לידי ביטוי באופי הסיקור הפוליטי, המתמקד בפוליטיקאי כאדם פרטי מתוך דחיקה של המפלגה ושל היבטים רעיוניים מהשיח התקשורתי. בעידן הרשתות החברתיות, הפרסונליזציה של הפוליטיקה לובשת פנים חדשות, משום שהן מייתרות את הצורך בגורמים מתווכים מסורתיים כמו המפלגות והתקשורת.
מאמר זה בוחן את תופעת הפרסונליזציה של הפוליטיקה בישראל בהשוואה למדינות אחרות. הוא מסתמך על מאגר מידע המכיל נתונים על הפעילות הפוליטית ברשתות החברתיות הן מבחינת ההיצע הן מבחינת הביקוש (פייסבוק)היבטי ההיצע בניתוח הפוליטיקה באינטרנט מתייחסים לאופן שבו הפוליטיקאים והמפלגות משתמשים ברשת, לתשומות שלהם ולאופן ההפעלה של הפלטפורמות שהיא מאפשרת, בכלל זה הרשתות החברתיות. היבטי הביקוש, להבדיל, מתייחסים לאופן שבו משתמשי האינטרנט (היינו האזרחים, שהם גם מצביעים פוטנציאליים) צורכים את המידע הפוליטי ברשת ומשתתפים בה. של 120 מפלגות ומעל 450 פוליטיקאים (מנהיגים ו-3 פוליטיקאים בכירים מכל מפלגה) (ראו זמיר ורהט, 2017).
בכל הנוגע לשאלה כיצד משפיעה רשת האינטרנט על הפוליטיקה ישנן שתי גישות עיקריות: גישת הנורמליזציה (normalization approach) גורסת שהרשת אינה אלא המשך של הפוליטיקה בעולם האמיתי, והפעילות בה משקפת את יחסי הכוחות הקיימים. לעומת זאת, לפי גישת החדשנות ויצירת השוויון (innovation/equalization approach), הרשת משנה את יחסי הכוחות הפוליטיים הודות למאפייניה הייחודיים (לדוגמה, אופייה הקישורי והוויראלי), המאפשרים להשוות את כוחם של שחקנים שאינם שווים בעולם האמיתי ( Margolis and Resnick, 2000; Margolis, Resnick and Levy, 2003). העדויות בנוגע לנכונות הטענות של כל אחת מהגישות מגוונות ולעתים אף סותרות. מחקר ראשוני בתחום, שבחן את הפעילות האינטרנטית של מפלגות בבריטניה, הראה שהמפלגות הקטנות הצליחו להקים אתרי אינטרנט איכותיים ובכך להשוות את מעמדן ברשת למפלגות הגדולות (Gibson and Ward, 1998). מחקרים מאוחרים יותר הראו שדווקא למפלגות הגדולות יותר יש דומיננטיות באינטרנט, עובדה שחיזקה את גישת הנורמליזציה (לדוגמה, Newell, 2001; Gibson et al., 2003; Tkach-Kawasaki, 2003). עם זאת, מחקרים מהעת האחרונה מראים שהאופי הקישורי והוויראלי של הרשתות החברתיות העלה את הסבירות להשוואת כוחם של מפלגות ושל שחקנים חלשים יותר (Gibson and McAllister, 2015). דוגמה לכך נמצאה בבחירות 2013, כאשר מנהיגים חדשים כמו נפתלי בנט ויאיר לפיד צברו בפייסבוק אהדה וחשיפה דומות לאלה שצברו מנהיגים ותיקים ומכהנים כמו בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ' (Samuel-Azran, Yarchi, and Wolfsfeld, 2015). במילים אחרות, מחקר זה מחזק את הטענות בדבר פוטנציאל החדשנות והשוויון בכוחות המתקיים ברשתות החברתיות, ואת התפיסה שהפוליטיקה ברשת האינטרנט איננה רק המשכה של הפוליטיקה במציאות אלא יש לה היכולת לשנות את יחסי הכוחות, בכך שהיא מאפשרת לכוחות פוליטיים חדשים להיחשף לעיני הציבור וליצור עמו מגע ישיר.
גם בנוגע למגמת הפרסונליזציה של הפוליטיקה יש שתי גישות מתחרות: יש הטוענים שרשת האינטרנט, ובייחוד הרשתות החברתיות, מקדמות פרסונליזציה משום שהן מאפשרות מגע אישי, ישיר ולא מתוּוך בין הפוליטיקאים לבין קהל היעד שלהם. לעומתם, יש הגורסים שהרשת, שהיא מדיום רב-ממדי ורב-שכבתי, דווקא יוצרת הזדמנות למפלגות לחזור ולמלא תפקיד ראשי בפוליטיקה. בעוד המפלגה כיציר אבסטרקטי לא "הצטלמה" טוב בעידן הטלוויזיה, היא יכולה לחיות באופן וירטואלי באינטרנט וליצור קשר ישיר ולא מתוּוך עם הבוחרים. נוסף על כך, למפלגות יש משאבי כוח אדם ומשאבים פיננסיים גדולים יותר מלפוליטיקאים יחידים, וכך צפוי להן יתרון נוסף בזירה זו מבחינת איכות פעילותן וכמותהּ (Druckman, Kifer and Parkin, 2009; Vaccari, 2013).
תופעת הפרסונליזציה של הפוליטיקה בישראל זוהתה ותועדה במגוון מחקרים (Caspi, 1996; Rahat and Sheafer, 2007; Shenhav and Sheafer, 2008; Balmas et al., 2014). מחקרים שבחנו את התופעה ברשתות החברתיות מצביעים על שיקוף ואף על העצמה של תופעת הפרסונליזציה בעולם האמיתי בעקבות המעבר אליהן. לדוגמה, במחקר שנערך לפני בחירות 2013 נמצא שבצד ההיצע, דהיינו, מבחינת פעילות הגורמים הפוליטיים, עדכוני מנהיגי המפלגות היו פופולריים יותר מעדכוני המפלגות. נוסף על כך, העדכונים שנגעו בחייהם האישיים של המועמדים זכו לפופולריות הגבוהה ביותר (Bar-Ilan, Bronstein and Aharony, 2015).
האם בישראל המנהיגים מאפילים על מפלגותיהם בכל הנוגע לפעילות ברשתות החברתיות? האם המנהיגים עצמם פעילים יותר ברשתות החברתיות מהמפלגות (היצע), והאם הציבור מעדיף באינטרנט מנהיגים על פני מפלגות (ביקוש)? תשובה חיובית לשאלות אלה תאשש את תופעת הפרסונליזציה בפוליטיקה. ככל שהיחס בין פעילות המנהיגים כיחידים אל מול פעילות המפלגות גדול יותר לטובת המנהיגים כך מלמד הדבר על רמה גבוהה יותר של פרסונליזציה. וכן, ככל שהיחס בין רמת הפופולריות של מנהיגים באינטרנט בהשוואה למפלגות גבוה יותר – פירוש הדבר הוא שגם לציבור יש כמיהה לפוליטיקה אישית שאינה מתוּוכת על ידי מפלגות. ממד מעניין נוסף טמון בשאלה אם המצב בישראל חריג בהשוואה לדמוקרטיות אחרות.
כדי לבחון שאלות אלה בדקתי את פעילות המנהיגים בהשוואה לזו של מפלגותיהם (היצע) ב-25 מדינות (במהלך חודש אחד). השוואה זו מאפשרת לבחון אם המציאות הפוליטית ברשתות החברתיות משקפת מצב של "עולם מפלגתי", שבו, היות שהמפלגה מכילה גם את מנהיגיה וגם את כלל הפוליטיקאים בה, פעילותה תהיה רבה מזו של הפוליטיקאים המרכיבים אותה; או לחלופין, אם ישנה הטיה לטובת המנהיגים, כלומר, נטייה לפרסונליזציה.לשם יצירת המדד לצורכי מאמר זה חושב היחס בין כמות העדכונים של המנהיגים בחודש נתון (15 בינואר 2015 עד 14 בפברואר 2015) לעדכונים של מפלגותיהם. מדידת היחס בין מספר העדכונים של המפלגות והפוליטיקאים נעשתה באמצעות חלוקה פשוטה: הערך הגבוה יותר חולק תמיד בנמוך יותר. כאשר הערך הגבוה יותר שויך למפלגה ניתן למדד ערך שלילי, וכאשר הערך הגבוה יותר שויך למנהיג ניתן למדד ערך חיובי. מכך נגזר שערך המדד לכל מקרה יכול להיות מ-1 ומעלה או מ-(1-) ומטה. לדוגמה, לליכוד היו 107 עדכונים בחודש שנבחן לעומת 98 עדכונים למנהיגהּ בנימין נתניהו. לפיכך יחס העדכונים של הליכוד היה שלילי (1.1-). להבדיל, לבית היהודי היו 32 עדכונים בלבד לעומת 118 עדכונים של מנהיגהּ נפתלי בנט. לפיכך יחס העדכונים של הבית היהודי היה חיובי (3.7), דבר המעיד על פרסונליזציה רבה במפלגה בהיבטי ההיצע. לאחר מכן חושב בכל מדינה ממוצע היחסים בקרב המפלגות (תרשים 1), וחישובי הממוצעים יכולים להיות גם בתוך הטווח 1-(1-).
חישוב הממוצע (8.9-) בכלל אוכלוסיית המחקר העלה שבכל הנוגע להיצע (כמות העדכונים בפייסבוק) ישנה פעילות רבה יותר של המפלגות בהשוואה לזו של מנהיגיהן. אבל אפשר לזהות הבדלים רבים בין היחס הממוצע בקרב המדינות. ב-13 מתוך 25 המדינות, ממוצע יחס העדכונים נמוך מ-(2-), דבר המעיד על נטייה ממוצעת של יותר מפי 2 עדכונים לטובת המפלגות ברוב המדינות. בפורטוגל נמדד היחס הממוצע הקיצוני ביותר לטובת המפלגות (106.6-) בפער ניכר לעומת הבאות אחריה: צ'כיה (26.6-), שוויץ (25.6-) ופינלנד (20.1-). ב-5 מדינות בלבד נרשם יחס ממוצע הגדול מ-(1-). באוסטרליה נמדד היחס הממוצע הגבוה ביותר (0.2). למעשה, בישראל עם המפלגות החרדיות וללא המפלגות החרדיות נמדדו יחסי הממוצעים השני והשלישי בגובהם (0 ו0.3-).ש"ס לא הפעילה דף פייסבוק פעיל ולפיכך היא אינה נכללת בחישוב העדכונים. יהדות התורה לעומתה הפעילה דף, אבל יעקב ליצמן, ראש הרשימה שלה, לא עדכן את עמוד הפייסבוק שלו. אלו דפוסים שנמצאו חריגים בהשוואה למפלגות האחרות, ולפיכך הופרדו הנתונים בישראל – עם חרדים וללא חרדים. אמנם יחסים ממוצעים אלו מעידים על איזון יחסי בין המפלגות שנמדד בהן יחס הנוטה למפלגה לאלו שנמדד בהן יחס הנוטה למנהיג, אבל בהשוואה לשאר המדינות ולממוצע הכולל שהוצג, זוהי רמה גבוהה של פרסונליזציה.
יחס עדכונים בפייסבוק – מפלגות מול מנהיגים
באשר לעניין של הציבור, דהיינו, בהיבטי הביקוש,לצורך מאמר זה חושב הביקוש כיחס בין כמות הלייקים (שנאספו בין מרץ למאי 2015) של דפי המפלגות לאלו של מנהיגיהן. בחישוב הלייקים הובאו בחשבון גם מספר הלייקים של דפי מידע לפוליטיקאים שלא היו בעלי דף פייסבוק פעיל מקוון, משום שהעידו על הביקוש אליהם ברשת. בדומה למדידת יחס העדכונים, מדידת היחס בין כמות הלייקים של המפלגות והמנהיגים נעשתה באמצעות חלוקה פשוטה: הערך הגבוה יותר חולק תמיד בנמוך יותר. כשהערך הגבוה יותר שויך למפלגה ניתן למדד ערך שלילי, וכשהוא שויך למנהיג ניתן למדד ערך חיובי. מכך נגזר שערך המדד לכל מקרה יכול להיות מ-1 ומעלה או מ-(1-) ומטה. לדוגמה, לליכוד היו 28,633 לייקים במאי 2015 לעומת 1,307,114 לייקים למנהיגהּ בנימין נתניהו. לפיכך יחס הלייקים של הליכוד היה חיובי וגבוה (45.65). להבדיל, לרשימה המשותפת היו 33,636 לייקים לעומת 37,937 לייקים למנהיגהּ איימן עודה. לפיכך יחס הלייקים של הרשימה המשותפת היה חיובי, אם כי הנמוך ביותר בישראל (1.13). לאחר מכן חושב בכל מדינה ממוצע היחסים בקרב המפלגות (תרשים 2), וחישובי ממוצעים יכולים להיות גם בתוך הטווח 1-(1-). חישוב הממוצע הכולל (4.9-) העלה שדפי הפייסבוק של המפלגות פופולריים יותר משל מנהיגיהן. בדומה להיבטי ההיצע גם כאן אפשר לזהות הבדלים בין המדינות בחישוב יחס הלייקים הממוצע. עם זאת, בהיבטי הביקוש, התמונה המצטיירת מתונה ופרסונלית יותר. ב-10 מתוך 25 המדינות, ממוצע יחס הלייקים קטן מ-(2-). המדינות שבהן הפופולריות של דפי המפלגות עולה במידה הגבוהה ביותר על אלו של מנהיגיהן הן שווייץ (55.5-), לוקסמבורג (35.6-) והולנד (12.0-). לעומת זאת, ב-12 מתוך 25 המדינות היה ממוצע יחס הלייקים גדול מ-(1-), וב-8 מהן אף היה חיובי. אם בהיבט ההיצע בפייסבוק נמצאה ישראל במקום גבוה, בהיבט הביקוש שום מדינה לא התקרבה אליה (תרשים 2). ממוצע (21.4 ו-15.7) הלייקים בין מנהיגי המפלגות למפלגותיהם היה לא רק הגבוה ביותר אלא אף היה בהפרש ניכר מכל יתר המדינות ובלט אפילו בהשוואה למדינה חריגה נוספת, איטליה (6.8), ולבאה אחריה, דנמרק (1.0). מכאן שבאופן כללי ניכרה מהנתונים נטייה ליתר פרסונליזציה בצד הביקוש, ואצל ישראל ניכרה נטייה זו במיוחד.כמות הלייקים ליהדות התורה ולעמוד המידע של ש"ס בפייסבוק וגם כמות הלייקים לפוליטיקאים שלהן (למעט אריה דרעי) הייתה נמוכה משמעותית. לפיכך הופרדו הנתונים של ישראל כך שאחד הכיל את המפלגות החרדיות והשני לא. במילים אחרות, באופן כללי ישנה בעולם העדפה של אזרחים לעקוב אחר עמודי מפלגות ולתת להם לייקים על פני עמודי מנהיגים, אם כי בכמה מדינות ישנה נטייה לתת לייקים למנהיגים, ובישראל הנטייה הזאת קיצונית. הדבר מעיד על כך שהביקוש לפוליטיקה אישית ברשת בישראל גבוה, בהתאם לציפיות שהצגתי קודם לכן ובהתאם לדפוסי הפרסונליזציה שזוהו ב"עולם האמיתי".
יחס לייקים בפייסבוק – מפלגות מול מנהיגים
מההשוואה בין המדינות עולה שאי-אפשר להצביע על פרסונליזציה רבה ברוב המדינות בהיבטי הביקוש וההיצע. למעשה, המפלגות פעילות יותר באינטרנט, ובחלק מהמדינות גם פופולריות יותר ממנהיגיהן. ואולם באינטרנט, כמו בפוליטיקה "בעולם האמיתי", בישראל תופעת הפרסונליזציה קיצונית במיוחד. באמצעות ניתוח הפעילות בפייסבוק, מבחינת עדכונים מצד המנהיגים הפוליטיים (היצע) ואף יותר מכך מבחינת הפופולריות בקרב הציבור (ביקוש), אפשר לראות שבישראל ידם של המנהיגים על העליונה.
למי שמתבונן רק על הפוליטיקה הישראלית עשוי להיראות תהליך זה של פרסונליזציה המתקיים במציאות ומוחרף ברשתות החברתיות כמעט טבעי ובכל מקרה בלתי נמנע. אבל מההשוואה הבינלאומית שהוצגה עולה שתהליך זה אינו מחויב המציאות. כפי שראינו, ישנן מדינות דוגמת שווייץ, הולנד, צ'כיה ופורטוגל, שבהן הפעילות הפוליטית ברשתות החברתיות פועלת גם לחיזוק המפלגות. כלומר, הרשתות החברתיות לא בהכרח מעצימות את תופעת הפרסונליזציה, ובניגוד למתרחש בישראל, הן יכולות אף לשמש פלטפורמה למיתון התופעה בהתאם לאופן השימוש של המפלגות בהן.
תמונת המצב בישראל צריכה להדאיג את כל מי שמאמין שמפלגות הן איבר חשוב בגוף הפוליטי הדמוקרטי. תהליך הפרסונליזציה, שבו המנהיגים דוחקים את המפלגות לקרן פינה, מסכן את המפלגות כמוסדות ואת השלטון הדמוקרטי. כדי לחזק את מוסד המפלגה ולהבטיח את הרלוונטיות שלו גם בעידן התקשורת הדיגיטלית והרשתות החברתיות, על המפלגות לשתף פעולה עם הפוליטיקאים שלהן. מצד אחד עליהן להיות דומיננטיות ברשת האינטרנט, להפנות אליה משאבים ולתחזק את הפלטפורמות שלה כמפיצות מידע איכותי ומידי באופן רציף ומתמשך ולא רק כחלק מקמפיין בחירות. לדוגמה, אם עניינם של הבוחרים ושל משתמשי האינטרנט הוא במה שפוליטיקאים אומרים, באופן ישיר, עליהן להפוך לְנתב המרכז את פעילות הפוליטיקאים הבכירים והזוטרים גם במחיר של חזרה על תכנים שהופצו על ידיהם, ובשיתוף שלהם. במילים אחרות, עליהן לנסות להפוך למי שמשתלם לאזרחים לעקוב אחריו; מצד שני, הפוליטיקאים יכולים לתת יותר מקום למפלגה באמצעות שימוש בפלטפורמה המפלגתית להעברת מסריהם. הממצאים מלמדים לכאורה שהפוליטיקאים אינם זקוקים למפלגות ושהם פופולריים יותר מהמפלגות באינטרנט. ואולם שימוש גם בפלטפורמה המפלגתית עשוי להגביר את החשיפה אליהם. מדובר בעבורם במצב של רווח לכול, שכן מחיר השימוש בפלטפורמה המפלגתית נמוך בעבורם אבל הסיכוי להרוויח גבוה.
המפלגות בישראל חייבות להתמודד עם האתגר המורכב של הגברת נוכחותן ברשת, משום שהיא טומנת בחובה פוטנציאל להחייאה של ממדים חשובים של פעילותן כמו הממד הרעיוני. אם יוותרו המפלגות מראש על הרשתות החברתיות הן עלולות למצוא את עצמן ללא חברים וללא לייקים.
מקורות
- זמיר, שחף, וגדעון רהט, 2017. "פרסונליזציה פוליטית במרשתת: מפלגות ופוליטיקאים בבחירות 2015", בתוך: מיכל שמיר וגדעון רהט (עורכים), הבחירות בישראל – 2015, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 177–205.
- Balmas, Meital, Gideon Rahat, Tamir Sheafer, and Shaul Shenhav, 2014. “Two Routes to Personalized Politics: Centralized and Decentralized Personalization,” Party Politics 20 (1): 37–51.
- Bar-Ilan, Judith, Jenny Bronstein, and Noa Aharony, 2015. “Israeli Parties and Party Leaders on Facebook During the 2013 Election Campaign,” iConference 2015 Proceedings (online).
- Caspi, Dan, 1996. “American Style Electioneering in Israel: Americanization Versus Modernization,” in: David L. Swanson, and Paolo Mancini (eds.), Politics, Media, and Modern Democracy: An International Study of Innovations in Electoral Campaigning and their Consequences, Westport, CT: Praeger, pp. 173–182.
- Druckman, James, Martin Kifer, and Michael Parkin, 2009. “The Technological Development of Candidate Websites,” in: Costas Panagopoulos (ed.), Politicking Online: The Transformation of Election Campaign Communications, New Jersey: Rutgers University Press, pp. 21–47.
- Gibson, Rachel K., Michael Margolis, David Resnick, and Stephen J. Ward, 2003. “Election Campaigning on the WWW in the US and UK: A Comparative Analysis,” Party Politics 9 (1): 47–76.
- Gibson, Rachel K., and Ian McAllister, 2015. “Normalising or Equalising Party Competition? Assessing the Impact of the Web on Election Campaigning,” Political Studies 63 (3): 529-547.
- Gibson, Rachel K., and Stephen Ward, 1998. “UK Political Parties and the Internet: ‘Politics as Usual’ in the New Media?” The International Journal of Press/Politics 3 (3): 14-38.
- Margolis, Michael, and David Resnick, 2000. Politics as Usual: The Cyberspace Revolution, Thousand Oaks: Sage.
- Margolis, Michael, David Resnick, and Jonathan Levy, 2003. “Major Parties Dominate, Minor Parties Struggle: US Elections and the Internet,” in: Rachel K. Gibson, Paul Nixon, and Stephen Ward (eds.), Political Parties and the Internet: Net Gain? London: Routledge, pp. 51–69.
- Newell, James L., 2001. “Italian Political Parties on the Web,” Harvard International Journal of Press Politics 6 (4): 60–87.
- Rahat, Gideon, and Tamir Sheafer, 2007. “The Personalization(s) of Politics: Israel 1949–2003,” Political Communication 24 (1): 65–80.
- Samuel-Azran, Tal, Moran Yarchi, and Gadi Wolfsfeld, 2015. “Equalization versus Normalization: Facebook and the 2013 Israeli Elections,” Social Media + Society (July–December): 1–9.
- Shenhav, Shaul R., and Tamir Sheafer, 2008. “From Inter-Party Debate to Inter-Personal Polemic: Media Coverage of Internal and External Party Disputes in Israel, 1949–2003,” Party Politics 14 (6): 706–725.
- Tkach-Kawasaki, Leslie M., 2003. “Politics@Japan: Party Competition on the Internet in Japan,” Party Politics 9 (1): 105–123.
- Vaccari, Cristian, 2013. Digital Politics in Western Democracies, Baltimore: Johns Hopkins University Press.