סקרים ודעת קהל

מחאת קיץ 2011 העלתה על ראש סדר היום את נושא יוקר המחיה, הפערים הכלכליים, הריכוזיות של המשק הישראלי ושליטת "הטייקונים" בו.

לקראת סיום מושב החורף, שדולה חדשה תנסה לשפר את מעמד הכנסת אחרי שהגיע לשפל חדש. נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "מטרתה של השדולה לשפר את כלי העבודה של חברי הכנסת בכדי לשנות את תדמיתה"

מאמר זה יסקור מחקרים שבחנו את הגורמים האפשריים לירידה בשיעורי הצבעה המאפיינת את ישראל ויציג מיפוי של פרופיל ה"לא מצביעים" בבחירות 2013. סדרת המחקרים הזו מעלה תוצאות מדאיגות באשר לממד השוויון בהשתתפות הפוליטית בישראל.

מיהו ראש הממשלה המועדף על מצביעי המפלגות השונות, בפרט מצביעי מפלגות המרכז והמפלגות החרדיות? מי לדעת מצביעי המפלגות יטפל טוב יותר בבעיות הביטחון ובבעיות הכלכליות-חברתיות?

לנוכח ריבוי סקרי הבחירות ראוי לברר מה התועלת שבסקרי הבחירות? עד כמה סקרי הבחירות אמינים? באיזו מידה הם מאפשרים לחזות את תוצאות הבחירות? עד כמה מושפעים המצביעים מהתחזיות המתפרסמות? והאם נכון וראוי לפרסם נתונים של סקרי בחירות לפני ותוך כדי ההליכה אל הקלפיות? מאמר זה מנסה להשיב על שאלות אלה. 

מי שעתיד הדמוקרטיה הישראלית יקר לליבו ימצא סיבות לדאגה בנתוני מדד הדמוקרטיה 2014. אזרחי ישראל נותנים אמון נמוך במוסדות, בפרט אלו שהם בוחרים בהם (רק 35% נותנים אמון בכנסת). האמון הנמוך הולך יד ביד עם התפיסה של 75% מהציבור שהפוליטיקאים דואגים לאינטרסים האישיים שלהם. תפישה זו קשורה גם לתחושה של 42.6% שהנהגת המדינה מושחתת.

בסקר שבדק את הערכת הציבור היהודי בארץ לגבי סוגיות שונות המתייחסות לאיכות מערכת הבריאות בישראל, עולה כי כ14% מהמרואיינים דיווחו כי הם או קרוביהם שילמו לרופא במערכת הציבורית "מתחת לשולחן". עוד נמצא כי קרוב למחצית מהציבור מוכנים לתשלום מס בריאות גבוה יותר כדי לצמצם את הפערים בשירותי הבריאות בין עשירים לעניים.

 ממצאי מדד הדמוקרטיה 2013 צריכים להדיר שינה מעיני כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו. מתברר שרוב אזרחי ישראל היהודים סבורים שדמוקרטיה אינה אלא "שלטון הרוב". יתרה מכך מתברר שלא כל רוב זוכה ללגיטימציה בדמוקרטיה הישראלית. רק רוב יהודי.

מהו שיעורם של הרפורמים והקונסרבטיבים באוכלוסיית ישראל? מה מוצאם העדתי והאם הרפורמים מגדירים את עצמם דתיים? צוהר לזרם ידוע ומוכר בחברה הישראלית שכמעט שאי-אפשר למצוא עליו נתונים עדכניים.

רוב הציבור היהודי הלא-חרדי תומך בחלוקה הקיימת כיום לשני זרמים בחינוך, הממלכתי והממלכתי-דתי. אך כשמוצגת בפניו האפשרות של מהלך שלטוני למזג בין שני הזרמים, השיעור הגבוה ביותר מדווח שיבחר בוודאות לשלוח את ילדיו לבית-ספר משולב ממלכתי וממלכתי-דתי. בבית ספר כזה ילמדו יחדיו דתיים וחילונים. בכיתות יוכלו ללמד הן מורים דתיים והן מורים חילונים ותהיה בו תכנית לימודים חדשה, הממזגת בין זו שבממלכתי לבין זו שבממלכתי-דתי.

מאז 1988 מנהלת הקבוצה הקרויה "נשות הכותל" מאבק ציבורי ומשפטי להתפלל, לקרוא בתורה ולשיר כשהן עטופות בטלית בעזרת הנשים בכותל המערבי. האם הציבור תומך במאבקן? מי תומך יותר נשים או גברים? דתיים או מסורתיים? האם יש הבדל בתמיכה על רק המוצא העדתי או שיעור ההשכלה?

השאלה לפי מה מכריעים הבוחרים בעבור מי להצביע נותרת ללא מענה חד-משמעי. אלו גורמים השפיעו על הבוחר הישראלי ב-1949 ואלו היום? והאם ניתן לפענח מה באמת קובע כיצד יצביע האזרח?

האומנם חיזקה מחאת קיץ 2011 את תחושת הסולידריות בחברה הישראלית? שאלה זו מעניינת במיוחד כשמתבוננים על נתוני מדד הדמוקרטיה ומדד השלום, מהם עולה במפתיע, שבקרב הציבור היהודי תחושת הסולידריות לא השתנתה כלל במהלכה של המחאה ואף בשיאה, והיא נותרה בינונית כשהייתה.

הדמוקרטיה הישראלית ידעה בשנה החולפת נקודות שפל ושיאים קיצוניים: מכתבי הרבנים והפגנות שנאה נגד עובדים זרים מחד גיסא ומחאת האוהלים מאידך גיסא; חקיקה אנטי-דמוקרטית, כגון חוק הנכבה ופסיקת בג"ץ שחייבה את היישוב רקפת לקלוט משפחה ערבית. תערובת זו מקשה להשיב חד-משמעית על השאלה: "הדמוקרטיה הישראלית – לאן?".

יוני 1969, ימי מלחמת ההתשה, ארבעה חודשים לפני הבחירות לכנסת השביעית. בראשות הממשלה עמדה גולדה מאיר. המכון למחקר חברתי שימושי (מרכז גוטמן לסקרים) ערך סקר דעת קהל בנושא הדיור. השאלות שנשאלו אז נראות רלוונטיות ביותר גם כיום.