בתי הדין הרבניים - שירות דת או ערכאה שיפוטית?

מחקר חדש שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מציג לראשונה ניתוח מפורט ושיטתי של התנהלות בתי הדין הרבניים, הבוחן את בתי הדין מנקודת המבט של המינהל הציבורי ואת איכות השירות בבתי הדין לצד עמידה בנורמות שיפוטיות. המחקר משרטט תמונה מורכבת לפיה בתי הדין הרבניים עברו שיפור משמעותי בשנים האחרונות באיכות השירות, אך עדיין קיימים ליקויים משמעותיים בהתנהלותם כערכאה שיפוטית.  

עורך המחקר, אריאל פינקלשטיין, חוקר במרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מסביר כי "בהיבטים של איכות השירות, בתי הדין הרבניים עברו בעשור וחצי החולף שינוי משמעותי לטובה. העברת הנהלת בתי הדין הרבניים בשנת 2004 מהמשרד לענייני דתות למשרד המשפטים, הביאה להפעלת יד קשה כלפי נורמות פסולות של דיינים, שהתאפיינו באיחורים והיעדרויות שפגעו בציבור המתדיינים, ולמיגורן. זאת ועוד, שיתוף הפעולה עם לשכות הסיוע של משרד הרווחה מוצלח יותר בבתי הדין הרבניים מאשר בבתי המשפט לענייני משפחה, ובעשור החולף אף צומצם משך הטיפול בתיקי הגירושין בבתי הדין הרבניים, הגם שמצבת הדיינים נותרה כשהייתה".

עם זאת, ניתוח סטטיסטי מקיף של עבודות נציבות התלונות על שופטים ודיינים לאורך השנים, מציף מספר ליקויים משמעותיים בעבודתו של בתי הדין. כך, לדוגמה, 32.7% מן התלונות על דיינים בבתי הדין הרבניים בשנים 2019-2008 נמצאו מוצדקות, לעומת 16.8% מהתלונות על שופטים בבתי משפט שלום, 16.1% בבתי המשפט לענייני משפחה, 13.9% בבתי משפט מחוזיים ו-8.1% בלבד על שופטים בבית המשפט העליון. יתרה מזו, נמצא כי רבות התלונות המוצדקות על דיינים בבתי הדין הרבניים נגעו למהות הנורמות השיפוטיות: 30% מהתלונות המוצדקות על דיינים היו בקטגוריה החמורה של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי הכוללת תלונות בנושאים של ניגוד עניינים, מראית עין של משוא פנים, פגיעה בזכות הטיעון, פגיעה בזכות הייצוג ופגיעה בשוויון בין הצדדים. בכל יתר הערכאות השיפוטיות גם יחד, רק 10% מן התלונות המוצדקות עלו בהיבט זה.

על בסיס ניתוח איכותני של התלונות המוצדקות, עולות ארבע בעיות עומק בהתנהלות של בתי הדין הרבניים: (1) המזג שיפוטי של הדיינים; (2) מעורבות של גורמים חיצוניים בהחלטות של בית הדין; (3) מעורבות של דיינים בהחלטות של עמיתיהם תוך ניגוד עניינים; (4) פגיעה בזכות של המתדיינים להשמיע את טענותיהם.

פינקלשטיין מציין כי "התחושה הכללית שמתעוררת בעת קריאת דוחות נציבות תלונות הציבור על שופטים היא שחלק מהדיונים בבתי הדין מתנהלים במובנים מסוימים כ'שטעטעל' ולא כערכאה שיפוטית".

כתוצאה מהממצאים, ממליץ החוקר לחזק את מעמדם של בתי הדין הרבניים כערכאה שיפוטית. פינקלשטיין מציע להעביר את בתי הדין הרבניים מהמשרד לשירותי דת למשרד המשפטים וכן להפריד בין הרבנות הראשית לבתי הדין הרבניים, כך שהרבנים הראשיים לא יכהנו כנשיאי בית הדין הגדול, אלא דיינים מתוך בית הדין עצמו, בדומה לנהוג בבית המשפט העליון.

לדבריו, "הקשרים ההדוקים בין הרבנים הראשיים למפלגות פוליטיות גורמים לכך שהחלטות ניהוליות הנוגעות לבתי הדין מתקבלות תחת לחצים והשפעות של אינטרסים פוליטיים ומפלגתיים". הוא מוסיף כי "כפי שטוענים דיינים ורבנים רבים, קשה להתעלם מכך שחלק ניכר מהרבנים הראשיים שנבחרו בעשורים האחרונים היו חסרים את הכישורים והיכולות התורניות הנדרשים מנשיא בית הדין הגדול, כך שהמלצה זו מתבקשת גם מזווית דתית-תורנית".