לכיבוש של רצועת עזה יש משמעויות מרחיקות לכת וחובה לדבר עליהן
עוד בטרם התקבלה על כך החלטה מוצהרת – ישראל עלולה למצוא עצמה זוחלת כבר עתה לעבר כיבוש הרצועה. אלא שלכיבוש יש השלכות ביטחוניות, כלכליות, מדיניות, ערכיות וחברתיות שחובה על הממשלה להציג לציבור
על-רקע הפרסומים המיוחסים לגורמים בסביבת ראש הממשלה, כי פניו לכיבוש מלא של רצועת עזה, חיוני לדבר על המשמעויות הערכיות, האסטרטגיות, המדיניות, הביטחוניות, הכלכליות והחברתיות שנלוות למהלך זה.
הוויכוח על ההסדרים העתידיים שיחולו ברצועת עזה ניטש כמעט למן יומה הראשון של הלחימה. שרי הימין הקיצוני בממשלה סימנו כבר אז את היעד מבחינתם – כיבוש מחדש של הרצועה והקמה של התנחלויות ישראליות. ראש הממשלה, לעומתם, הצהיר בעבר כי בעזה צריך להיות שלטון אזרחי של תושבי הרצועה (אך לא באמצעות הרשות הפלסטינית) עם פיקוח של מדינות ערב, וכי צה"ל ישלוט בחלקים מרצועת עזה ככל שיידרש, ללא הקמה של יישובים ישראלים שם.
ואולם, עם התמשכות הלחימה, וביתר שאת מאז יצא צה"ל למבצע "מרכבות גדעון", התרחבה מאוד השליטה של צה"ל בשטח, כך שעוד קודם לפרסומים האחרונים ועוד בטרם התקבלה על כך החלטה פומבית, עולה חשש שכבר עכשיו זוחלת מדינת ישראל בקצב מהיר לעבר כיבוש הרצועה. כדי שהשיח הציבורי בנושא יהיה מושכל, וההשלכות מרחיקות הלכת מובנות היטב, טוב שנתחיל בהבנת המשמעויות המשפטיות של כיבוש והחובות שנגזרות ממצב זה למדינת ישראל.
רבים מהכללים של דיני הכיבוש עוגנו כבר לפני כ-120 שנה בתקנות האג משנת 1907 וקנו להם מעמד של משפט בין-לאומי מנהגי המחייב את כל המדינות. הם חלים בהתקיים "תפיסה לוחמתית", כלומר כאשר מדינה ביססה "שליטה אפקטיבית" בשטח שהוא מחוץ לשטחה (לרוב שטחה של מדינה אחרת נגדה נלחמה), וגוזרים לה חובות וזכויות הן ביחס לאוכלוסייה המתגוררת באותו שטח, אשר אמנת ז'נווה הרביעית מ-1949 מגדירה כ"אנשים מוגנים", והן ביחס לטריטוריה עצמה ולנכסים הציבוריים והפרטיים שיש בה. המדינה הכובשת מחליפה, למעשה, בהיבטים רבים ובאופן זמני את השלטון שקדם לה ונכנסת בנעליו, אך חלות מגבלות שונות על סמכויותיה, במטרה לשמור על זכויות ה"אנשים המוגנים" המתגוררים בשטח הכבוש ומניעת שינויים משמעותיים בשטח כל עוד אין סיום לסכסוך. "שליטה אפקטיבית" בשטח תיתכן גם אם כוחות הצבא אינם פרוסים בכל חלק מן השטח.
חשוב מאוד להבין את חובותיה של המדינה הכובשת להבטיח את שלומם ורווחתם של תושבי השטח הכבוש, בשלל היבטי החיים שלהם, ובתוך כך גם התזונה והבריאות שלהם והשמירה על הסדר הציבורי. המדינה הכובשת יכולה לממש את האחריות שלה בהסתמך על גופים אחרים, כמו ארגונים בין-לאומיים או גורמים מקומיים, אבל בסופו של יום היא הנושאת באחריות לתושבים. כלומר, אין מניעה שהספקה של מזון ומתן שירותי רפואה ייעשו על-ידי גורמים אחרים הפועלים בשטח הכבוש, אבל אם אין די בפעולתם, זוהי האחריות של המדינה הכובשת לוודא שתושבי השטח מקבלים את מה שצריך ובתוך כך להשלים את החסר כל שנידרש, לרבות מתוך משאביה שלה.
החובות המשפטיות הללו, החלות על מדינה כובשת, נמצאות כבר עכשיו ברקע ההאשמות המופנות בעולם נגד מדיניות הסיוע ההומניטרי של מדינת ישראל ברצועה. מבחינת חלק מן המדינות, כמו בריטניה, מעמדה של ישראל ככובשת ברצועת עזה מעולם לא הסתיים (בשל שליטתה בגבולות הרצועה ובהיבטי חיים שונים שם), ולכן למן יומה הראשון של המלחמה יש לה חובות אקטיביות לדאוג לתזונתם ולרווחתם של תושבי עזה.
עמדת ממשלת ישראל, כפי שהוצהרה בפני בג"ץ לפני מספר חודשים בעתירות שתקפו את חוקיות המדיניות ההומניטרית שלה ברצועת עזה, הייתה שהחלקים של רצועת עזה בהם מצויים התושבים הפלסטינים אינם במעמד של שטח כבוש ולכן חובותיה ההומניטריות של ישראל מצטמצמות לחובה לאפשר סיוע הומניטרי על-ידי אחרים. בית-המשפט קיבל עמדה זו, וקבע שרצועת עזה אינה נתונה תחת כיבוש של ישראל. אלא שמאז הרחיב צה"ל מאד את שליטתו ברצועה, והטענות של גורמים בין-לאומיים כי ישראל כבר מחויבת בחובות של כובש, לפחות בחלקים מן הרצועה, גברו.
למרות זאת, ניכר בפעולות הממשלה כי היא מנסה להתחמק מקביעת מעמדה כשל כובש. היא נמנעת מהקמה של "ממשל צבאי״ או ״מנהל אזרחי" ברצועה בדומה לזה שקיים ביהודה ושומרון, והיא מקפידה על כך שחלוקת הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה ייעשה בידי צדדים שלישיים. עם זאת, למרות פעולות ההסתרה של הממשלה וחוסר השקיפות ביחס לארגון ולמימון של פעולות אלה, מעת לעת אנחנו למדים שהממשלה נכנסת יותר ויותר לנעלי חמאס כשלטון הקודם ברצועת עזה. לפי פרסומים מן הימים האחרונים מפי "בכירים בסביבת נתניהו", "הפור נפל, הולכים לכיבוש מלא". מאמצי הממשלה לטשטש זאת, בין היתר בהימנעות מלהקים ממשל אזרחי או בניסיונות למנוע קשר ישיר בין צה"ל לבין האוכלוסייה הפלסטינית, לא יגרעו מן החובות המשפטיות של ישראל ככל שיתבסס מעמדה ככובשת ברצועת עזה.
לכיבוש מחדש של רצועת עזה השלכות מרחיקות לכת למדינת ישראל – החל מן ההשלכות ברמה המדינית (די להזכיר את המחירים הדיפלומטיים הכבדים שמדינת ישראל משלמת כבר כיום בעקבות השליטה ארוכת השנים ביהודה ושומרון), דרך ההשלכות ברמה הביטחונית (ההחזקה של כיבוש רצועת עזה תהיה כרוכה בנטל נוסף על צה"ל ותבוא על חשבון משימות אחרות, כמו גם בהגברת הנטל הכבד ממילא על המשרתים), וברמה הכלכלית (ההשלכות התקציביות והכלכליות לישראל ולמשלם המסים הישראלי של שליטה ברצועת עזה, על האוכלוסייה הגדולה שלה וכלכלתה ותשתיותיה החרבות, צפויות להיות כבדות), וכלה בהשלכות הערכיות של שליטה בלמעלה משני מיליון פלסטינים נוספים. כנגזרת של היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, מן הראוי היה שהממשלה הייתה נוקטת שקיפות מלאה בתוכניותיה ביחס לרצועת עזה, כמו גם במדיניותה ובמעשיה שם. אבל במקום להציג את ההשלכות הללו לציבור ולקיים דיון ציבורי כן ואמיתי, היא עלולה ליצור מציאות של כיבוש זוחל, שעם השלכותיו המסוכנות ניאלץ להתמודד עוד שנים רבות.
התפרסם לראשונה ב-N12