החלטת בית הדין בהאג על צווים זמניים נגד ישראל: לא מורה להפסיק את הלחימה בעזה אך מחייבת אכיפה נגד הסתה וסיוע הומניטרי

ההחלטה, שהתקבלה ברוב גדול, אמנם אינה התממשות התרחיש האפשרי החמור ביותר מבחינת ישראל, אך היא נתמכת ברטוריקה קשה מצד בית הדין. לצד קביעות חמורות ביחס לנעשה בעזה ולהצהרות בכירים ישראלים, בית הדין אינו מתייחס לאחריות החמאס לכך.

לצפייה בהקראת ההחלטה:

 

כללי

בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) קיבל היום החלטה שיש בה פנים לכאן ולכאן. לצד החיוב: בית הדין ציין את התקפת החמאס כסיבת היציאה למלחמה; הוא לא הורה על הפסקת אש, כפי שביקשה דרום אפריקה, וגם לא קיבל בקשות נוספות של דרום אפריקה.

לעומת זאת, בית הדין גם קבע שבשלב זה, בו רף ההוכחה נמוך, הוא אינו דוחה את תביעת דרום אפריקה ובסופו של דבר גם הורה לישראל לבצע כמה פעולות.

ניתוח ראשוני

בבחינת ההחלטה של בית הדין יש לשים לב לשלושה מרכיבים:

ראשית, חלק מבית הדין קבע שבשלב זה, לפחות חלק מהטענות של דרום אפריקה לגבי הפרת האמנה, אינן יכולות להיחשב מופרכות. לאורך ההחלטה התייחס בית הדין למצב בעזה כפי שזה מדווח ע"י גורמי האו"ם השונים: היקף ההרוגים והפצועים, היקף ההרס, היקף העקורים, הסבל הרב הנגרם בעזה. הוא גם הדגיש את העובדה שיש דחיפות רבה במתן הצווים.

שנית, בית הדין הורה על סעדים זמניים מסוימים שנועדו להגן על הפלסטינים:

1. לא לעשות שום מעשים הכרוכים בהשמדת עם.
2. לדאוג שצה"ל לא מבצע שום מעשה שיכול להפר את האמנה.
3. להימנע מהסתה, ולהעניש על הסתה.
4. לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי.
5. להימנע מכל השמדה של ראיות בנושא.
6. להגיש דוח לבית הדין בתוך חודש ימים (דרום אפריקה ביקשה דוח בתוך שבוע).

שלישית, כל ההחלטות התקבלו ברוב גדול. יש לציין כי גם השופט ברק הצביע בעד ההחלטה להעניש על הסתה ובעד ההחלטה להכניס סיוע הומניטרי, אם כי סביר להניח שאלו דברים שישראל ממילא עושה.

המשמעות האופרטיבית של ההחלטה

1. אין צו מידי להפסקת הלחימה, שזה הדבר שישראל חששה ממנו.
2. יש חובה על ישראל לדווח בתוך חודש. המשמעות היא שהנושא יישאר על סדר היום של בית הדין. זה לא משהו "חד-פעמי". הדרום אפריקאים, למעשה, הוזמנו לפנות שוב בעתיד.
3. במיוחד על רקע ההתייחסות הנרחבת של בית הדין לנסיבות השוררות ברצועת עזה (היקף המוות והפציעות, היקף ההרס, היקף העקורים והמצב ההומניטרי), צורמת ההתייחסות המצומצמת לאחריות החמאס, בדגש על האופן שבו החמאס פועל לאורך המלחמה מתוך הסביבה האזרחית תוך ניצול של האזרחים הפלסטינים כמגנים אנושיים (בית הדין מתייחס בקצרה לאירועי השבעה באוקטובר, אבל מתעלם מן האחריות של החמאס לכל אורך הלחימה שפרצה בעקבות כך). בחירה זו של בית הדין היא מטרידה ומשקפת במידה רבה את השיח הקיים במישור הבינלאומי.
4. מבחינת ישראל, מטריד מאוד שמקור מידע מרכזי של בית הדין הוא בגופים ובפקידים שונים של האו"ם, כמו ה"דווחים המיוחדים" ו-UNRWA, שסובלים מהטיה מובנית.
5. יש חובה על ישראל למנוע אמירות מסיתות ולהעניש. האמירות שבית הדין בחר לצטט הן שתי הצהרות של שר הביטחון גלנט מראשית המלחמה, שר האנרגיה (כתוארו אז) ישראל כץ ("שום דבר לא יעבור - לא טיפת מים, לא סוללה") והנשיא הרצוג ("גם לאזרחים בעזה יש אחריות, נשבור להם את עמוד השדרה"). בכל מקרה, בית הדין למעשה הורה לישראל לטפל בעניינים הללו בכלים פליליים. זה אולי המבחן הראשון של ישראל.
   מבחינת ישראל לא קרה הגרוע ביותר, וניתן גם להציג את זה כניצחון במובן שהתוצאה הגרועה ביותר (הפסקת הלחימה) לא התממשה. אבל הדיון בהמשך, והעובדה שבית הדין די מסתמך על הדוחות של UNRWA ולמעשה קבע שאין די במה שישראל עשתה, הם בעייתיים.

לסיכום

1. התוצאה הגרועה ביותר של צו להפסקת לחימה לא התממשה. זה ניצחון של הצוות המשפטי הישראלי.
2. יש הוראה ברורה של בית הדין לפעול בעניין ההסתה. נמתין ונראה מה היועצת המשפטית לממשלה תעשה בעניין.
3. יש הוראה ברורה לנקוט בצעדים מידיים כדי לאפשר את האספקה של שירותים חיוניים וסיוע הומניטרי.
4. שאלה מעניינת היא האם ישראל תיקח את האמירות של בית הדין בחשבון בהמשך הלחימה. בכל מקרה, יש סבירות שהעניין יחזור לדיון בעוד כמה שבועות.
5. בסיכום דבריו – אם כי לא בחלק האופרטיבי של ההחלטה – בית הדין מביע דאגה לגורלם של החטופים המוחזקים בידי חמאס וקבוצות אחרות בעזה וקורא לשחרורם המידי ללא תנאים. בה בעת, יש לזכור שחמאס וארגוני הטרור האחרים בעזה אינם צד להליך זה ולכן משמעות ההחלטה היא סמלית בלבד.
   
   

לקריאת ההחלטה המלאה

לקריאת תקציר ההחלטה