פסקת ההתגברות תפגע בכולנו, כולל באלה התומכים בה
כל אחת ואחד מאיתנו הם לפעמים מיעוט שנזקק להגנת בית המשפט מפני רוב דורסני. פסקת ההתגברות תפקיר אותנו לחסדי הקבוצות הקטנות שבלעדיהן אין קואליציה.
צילום: יוסי זמיר/שתיל סטוק
פסקת התגברות תאפשר לכנסת, ברוב של 61, להעביר כל חוק שתרצה, לבקשת כל מפלגה בקואליציה ולפי רצונותיה. כן, גם חוקים המנוגדים לחוקי היסוד, הפוגעים בזכויות של כולנו, כמו עקרון השוויון, חופש ההפגנה או הזכות לקניין. במילים אחרות, פסקת ההתגברות מטרתה - לתת לקואליציה כוח בלתי מוגבל.
אם בית המשפט יבטל חוק כי הוא פוגע בצורה לא מידתית בזכויות האדם, פסקת ההתגברות תאפשר לרוב של 61 לחוקק את החוק מחדש. הכנסת תוכל 'להתגבר' על חוקי היסוד, כי זהו "רצון הרוב". במצב כזה, לא תהיה הגנה על זכויות האדם או על זכויות המיעוט מפני רוב שרירותי.
נשמע "דמוקרטי", נכון? אבל דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב. דמוקרטיה היא גם הגנה אפקטיבית על זכויות האדם, ובמיוחד על זכויות המיעוטים. אם הרוב רוצה לפגוע קשות במיעוט, מה נגיד אז? צריך לזכור: העם הוא הריבון. כל העם. כל החלקים של העם. בדמוקרטיה ייצוגית, העם מיוצג בכנסת, באמצעות 120 חברי כנסת. הרוב שבכנסת נבחר לשלוט ולקדם את המדיניות שלו. אבל העם, הריבון, לא נתן סמכות לרוב לרמוס את המיעוט.
פסקת ההתגברות בעצם, נועדה לאפשר לכנסת "להתגבר" – עלינו. על הזכויות שלנו. היא תאפשר לפגוע בזכויות שלנו בצורה לא מידתית. לתת כוח בלתי מוגבל לקבוצות קטנות שבלעדיהן אין קואליציה.
ישראל שונה ממדינות אחרות בעולם. המבנה החוקתי שלה חושף אותה לסכנות של פגיעה בדמוקרטיה ושחיקה דמוקרטית הרבה יותר מאשר מדינות אחרות.
בכל מדינה יש כלים שמחלקים ומגבילים את הכוח הפוליטי: חוקה נוקשה, פיצול הגוף המחוקק לשני בתים, זכות וטו לנשיא על חקיקה, מבנה פדרלי, שיטת בחירות אזורית ולעיתים אף קיומם של בתי משפט בינלאומיים. אף לא אחד מאלה קיים בישראל.
ישראל היא המדינה היחידה - מבין המדינות המוגדרות כחופשיות - שאין לה כלים לביזור כוח פוליטי. אצלנו כל מה שנדרש הוא "61". 61 חברי כנסת זה כל מה שצריך כדי לשנות את חוקי היסוד של ישראל; את סמכות בתי המשפט, את שיטת המשטר, להגביל או לפגוע בזכויות האדם.
אצלנו ההליך החוקתי גמיש מדי ורוב רגיל של הכנסת יכול לחוקק כל חוק-יסוד ולשנות את כללי המשחק. אצלנו הממשלה דומיננטית בהליך החקיקה, אין לנו איזונים ובלמים פוליטיים ויש תמיד אינטרסים פוליטיים צרים. במצב כזה, הרשות השופטת היא הרשות העיקרית, ובעצם היחידה, שיכולה לאזן את כוחו של הרוב. ולכן דווקא אצלנו יותר מכל מקום אחר - נדרש פיקוח שיפוטי שיכול להגן על זכויות האדם באופן אפקטיבי ועל הסדר החוקתי והדמוקרטי.
המאמר פורסם לראשונה ב"גלובס"