פסקת ההתגברות

זה שנים, וביתר שאת בתקופה האחרונה, מפלגות פוליטיות שונות מקדמות הצעות להגבלת כוחו של בית המשפט העליון. ההצעה המגבילה ביותר היא לשלול לחלוטין את כוחו לפסול חקיקה של הכנסת, ולכל היותר להותיר בידיו את הסמכות להפנות את תשומת ליבה לעובדה שחוקים מסוימים פוגעים בזכויות ("המודל הבריטי"). הצעה מתונה יותר היא לחוקק את "פסקת ההתגברות": סעיף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שמאפשר לכנסת לקבוע, לזמן קצוב שניתן להארכה, כי חוק יהיה תקף אף שבית המשפט מכריז כי הוא פוגע בזכות יסוד פגיעה שאינה ראויה.

הדיונים בהצעות אלה נסובים בדרך כלל סביב שאלת סמכותו של בית המשפט. התומכים בהצעות סבורים כי בית המשפט טעה כשפירש את חוקי היסוד כמעניקים לו (לבית המשפט) סמכות לפסול חוקים שפוגעים בזכויות הקבועות בחוקי היסוד שלא על פי התנאים הקבועים בחוקי יסוד אלה. לפי טענה זו, לא זו הייתה כוונת המחוקק כשחוקק את חוקי היסוד, ורוב קטן בכנסת אינו יכול לחוקק חוקה. יתר על כן, הדוגלים בגישה זו סבורים כי אין זה ראוי לתת לבית המשפט, שאינו מוסד נבחר, סמכות לבטל חקיקה של הכנסת. לכל היותר יש להעניק לו את הסמכות לבקר את חקיקת הכנסת (לפי "המודל הבריטי") או לאפשר לו לפסול חקיקה באופן הפיך שניתן יהיה להתגבר עליה ברוב של חברי הכנסת (לפי "המודל הקנדי"). 

לדעתי, מיקוד הוויכוח בסמכותו ובתפקידיו של בית המשפט בישראל מחמיץ נקודה עיקרית. כדי להסיק מסקנות בדבר יכולתו של בית המשפט העליון לפסול חקיקה, יש לשוב אל מושכלות ראשונים: כמעט בכל דמוקרטיה מוטלות מגבלות מבניות על כוחן של הרשויות הפוליטיות לפעול. בכל דמוקרטיה קיימים מוסדות שלטון שמתחרים זה בזה ומאזנים זה את כוחו של זה. מכאן שהדיון העיקרי אינו צריך להתמקד בתפקידו של בית המשפט, אלא בכוחן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בדמוקרטיה הישראלית.

התרבות הפוליטית בישראל איחדה במידה רבה את כוחן של שתי רשויות אלה. העובדה שראשי המפלגות בכנסת הם גם החברים הבכירים בממשלה משמעותה שהחלטות הממשלה למעשה מכוונות חלק ניכר מפעולת הכנסת. כמחסום כמעט בלעדי לכוחה של הרשות המבצעת, שלעיתים פועלת דרך הכנסת, הציבה התרבות הפוליטית בישראל את בית המשפט. אין זה הפתרון הדמוקרטי האפשרי היחיד, אבל זה הפתרון שלנו לבעיה המטרידה את כל הדמוקרטיות בעולם: כיצד לוודא שהרשויות הנבחרות לא יצברו כוח רב מדי.