מתן שליטה לקואליציה בוועדה לבחירת שופטים תפגע אנושות בעצמאות השיפוטית

תכנית לוין-רוטמן כוללת בין השאר את זניחת כלל הסניוריטי והענקת אפשרות לקואליציה לבחור נשיא מחוץ לביהמ"ש העליון, תאפשר לפוליטיקאים להשפיע על ליבת העשייה והניהול השיפוטיים ותשליך על יתר בתי המשפט.

Photo by Yonatan Sindel/Flash 90

תהליך מינוי השופטים בישראל מבוסס על עבודת הוועדה לבחירת שופטים. הוועדה הזו מונה תשעה חברים, מהם ארבעה נבחרי ציבור וחמישה אנשי מקצוע: שני שרים (אחד מהם שר המשפטים, שמכהן גם כיו"ר הוועדה), שני חברי כנסת (לפי נוהג שהתערער בשנים האחרונות, לפחות אחד מהם נציג של האופוזיציה), שלושה שופטים (נשיא בית המשפט העליון ועוד שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון, שנבחרים על ידי חבר שופטיו), ושני נציגים של לשכת עורכי הדין.

ישראל אימצה שיטה זו לבחירת שופטים בשנת 1953, בהשראת שיטה שהתקבלה לראשונה בצרפת. היא עשתה זאת במהלך חוקתי במלוא מובן המילה: הממשלה והכנסת החליטו עליו בהסכמה רחבה עם נציגי האופוזיציה בכנסת, בהליך שקול וארוך. בשנת 1984 עוגן ההסדר הזה בחוק-יסוד: השפיטה, וקיבל מעמד נורמטיבי חוקתי גם במישור הפורמלי. מדובר בהסדר בעל מעמד חוקתי מיוחד ורב-משמעות בשיטת המשפט בישראל. ההסדר הזה הושג מתוך ראייה ממלכתית של מעמד השופטים ובמשך עשורים רבים היה גורם מרכזי בהבטחת אי-תלותם בממשלה ובכנסת.

שיטה זו של מינוי שופטים היא דרך טובה ויציבה לאזן בין שני עקרונות חשובים שעומדים בבסיס עבודת הרשות השופטת ומבטיחים את אמון הציבור בשופטים: עצמאות השופטים ואחריותיותם. מעבר לכך, השיטה הזו מבטיחה בחירה של שופטים על בסיס השיקול המקצועי. לשיקול המקצועי חשיבות בישראל, לא רק בבתי משפט השלום והמחוזי, אלא גם בבית המשפט העליון, שבו רק מיעוט התיקים עוסק בנושאים חוקתיים, ועיקר עבודתו בעניינים אזרחיים, פליליים ומינהליים.

למנגנון המינויים הטוב הנוהג בישראל חשיבות מיוחדת על רקע הסדרים בעייתיים אחרים בישראל שאינם מבטיחים בצורה מספקת את מעמד השופטים. בישראל אין שריון בחוקה של ההסדרים המבטיחים את מעמדם העצמאי של השופטים, כגון קביעותם בתפקיד, מועד פרישתם ודרכי מינוים והדחתם. זוהי בעיה גדולה במיוחד על רקע כוחן הרב של הרשות המבצעת והקואליציה בישראל, על שום המחסור במנגנוני איזונים ובלמים הנהוגים בשאר הדמוקרטיות בעולם, כגון חוקה, שני בתי פרלמנט, ועוד. בית המשפט העליון הוא בישראל כמעט הבלם היחיד בפני כוחן של הממשלה והקואליציה. לכן יש הצדקה מיוחדת בישראל להבטיח את עצמאותם של השופטים, באמצעות הסדרה טובה של דרכי מינוים של השופטים והעברתם מתפקידם – עוד סמכות שנמצאת בידי הוועדה לבחירת שופטים.

תכנית לוין תעניק לקואליציה או לנציגים שהיא ממנה רוב מוחלט בוועדה לבחירת שופטים, ותאפשר לקואליציה שליטה מלאה בבחירת השופטים לכל הערכאות. תכנית לוין גם תשנה את הדרך שבה נבחרים נשיא בית המשפט העליון ומשנהו. במקום מקרב חבר שופטי בית המשפט העליון כפי שנעשה היום (נהוג לגביהם בחירה אוטומטית לפי ותק – או "סניוריטי"), תוכל הוועדה לבחירת שופטים בשליטת הקואליציה לבחור אותם גם מבחוץ (לרבות מקרב עורכי הדין).

משמעות תכנית לוין היא פגיעה קשה בעצמאות השיפוטית של שופטי כל בתי המשפט בישראל.

בבתי המשפט שאינם בית המשפט העליון (שלום, מחוזי, וכו'), שליטת הקואליציה בבחירת שופטים תהפוך את השופטים לתלויים בחסדיה של הקואליציה המכהנת, ותעשה לצחוק את עיקרון האי תלות השיפוטית. כל ההשוואות לבתי משפט חוקתיים שמשתמשים בהן לעתים להצדקת השינוי – אינן רלוונטיות למינויים לבתי משפט אלה. להפך. מאז מלחמת העולם השנייה אומץ הסדר דוגמת ההסדר הקיים בישראל במדינות רבות, בדמות מועצת רשות שופטת שחברים בה נציגים מרשויות שונות כולל הרשות השופטת. ארגונים בינלאומיים ממליצים על דגם זה למינוי שופטים והוא נהיה דגם שכיח.

בבית המשפט העליון השליטה של הקואליציה בבחירת השופטים, כולל בחירת הנשיא ומשנהו (אף שלא מתוך חבר שופטי בית המשפט העליון) תפגע ביכולת של בית המשפט העליון למלא את אחד מתפקידיו העיקריים בדמוקרטיה הישראלית: לשמש אחד הבלמים היחידים בפני כוחן הרב של הממשלה ושל הקואליציה. בית המשפט העליון יהפוך להיות שבוי (captured) בידי הרוב הקואליציוני, ולא יהיה עוד בית משפט עצמאי, המסוגל למלא את התפקיד המרכזי המוטל עליו, כלומר לפסוק באופן משפטי לפי חוק. גם כאן ההשוואות שעורכים לעתים לשיטות בחירה בערכאות חוקתיות באופן שנועד להצדיק את השינוי – שגויות. בדמוקרטיות רבות יש ניסיון להגביל את הממשלה או את הקואליציה בהליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון. אמנם יש מדינות שבהן הקואליציה או הרשות המבצעת בוחרות לבד את השופטים לערכאות חוקתיות, אך במדינות אלה ישנם מנגנונים חוקתיים שאינם קבועים בישראל, ובהם חוקה משוריינת מפני שינוי קואליציוני, הגנה על אי-תלות השופטים במסגרת חוקה זו, רשימת זכויות מלאה (יותר מאשר בישראל), וכן בלמים נוספים על כוחה של הממשלה מלבד הרשות השופטת.

זניחת כלל הסניוריטי והאפשרות של הקואליציה לבחור את נשיא בית המשפט העליון מחוצה לו, גם תאפשר לגורמים הפוליטיים להשפיע על ליבת העשייה השיפוטית והניהול השיפוטי, שבהם גם כך יש היום לשר המשפטים דריסת רגל רבה. דריסת הרגל הזו תגדל לא רק בבית המשפט העליון עצמו, אלא גם ביתר בתי המשפט, לדוגמה על ידי הגדלת השליטה של הקואליציה במינוי מנהל בתי המשפט (שמתמנה היום על ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון).